ין יוגה להרגיע את הנפש

מאמר שפורסם באתר מאקו בחמישי לספטמבר, 2016

 

רבים מאמינים באלוהים. מיליונים מאמינים בקארמה, דארמה ובראהמה. בתקופות שהאמונה כמעט עוזבת אותי לחלוטין, אני עדיין מאמינה שהכל קורה מסיבה. עלומה, מסתורית, מאתגרת... אבל יש סיבה גם אם אני לא מבינה אותה עכשיו, בשנה הקרובה או בעשור הנוכחי

"למה זה קורה לי?" היא מנטרה של קרבן, תפיסת עולם אומללה, מחשבה שאני מקווה להפטר ממנה כליל. האמונה בסיבתיות לעומת זאת, המחשבה ש"הכל  קורה לטובה" היא תפיסה הרבה יותר אופטימית ומחזקת בעיני

את אבי ילדי הכרתי בהודו לפני כעשור כשלימדתי שם יוגה והוא ערך סרט דוקומנטרי על אסון הצונאמי. כשראיתי אותו לראשונה חשבתי שהוא יפני, וכששמעתי שהוא בעצם אינדונזי עדיין לא ידעתי שישראלים אינם מורשים להיכנס למדינה זו. על האי באלי, בו אנו חיים בשבע השנים האחרונות, לא שמעתי מעולם

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ישבנו לילות שלמים על הגג ודיברנו על החיים. כמה קל היה אז להסכים, בתיאוריה, שביחד נוכל להתמודד עם כל מה שיקרה לנו. שהכל קורה מסיבה, שהכל קורה לטובה

שנה אחר כך, אחרי המון טיסות בין-יבשתיות ושעות אין ספור במשרדי ממשלה שונים, נולדה בתנו הבכורה בתל אביב. אבא שלה היה שם, על אף ולמרות היותו אינדונזי

במהלך השנה הזו כבר התחלתי להבין שהדברים אינם פשוטים בקשר כמו שלנו, ושכדאי לי למצוא דרך להתמודד עם קשיים. בלילות ללא שינה, בהריון ראשון,  בדירה שכורה בתל אביב בעודי מחכה שיינתן אישור כניסה לארץ לאבי בכורתי, עשיתי יוגה. נשמתי נשימות עמוקות ומרגיעות לעוברית שבבטני, שאפתי פנימה אויר וסבלנות ונשפתי החוצה פחדים וחוסר אמונה

היוגה ליוותה אותי חודשים ספורים אחר כך במעבר מישראל לאוסטרליה, ואז בהריון השני והלידה השניה, הפעם בארץ רחוקה כמעט בלי משפחה וחברים. שנתיים גרנו שם, עוברים מסידני למלבורן, משם לאליס ספרינגס ולבסוף לעיר אדלייד שבדרום היבשת 

התחזקתי. פיסית ונפשית. מהמעברים התכופים, מהבדידות, מלהיות אמא טריה בארץ זרה, מלנשום עמוק ולאט

חודשיים אחרי שנולדה הבת השנייה עברנו לבאלי. אי טרופי, יעד בינלאומי לתיירים מכל העולם (כמעט) המחפשים שלווה ורוחניות. כמו הודו אבל פחות מלוכלך ומסריח. גם תושבי באלי מאמינים בדת ההינדו, בקארמה ובדארמה. מה שנועד לקרות הוא שיקרה. האלים יודעים ויחליטו, והכל לטובה

כפי שצפה בן זוגי, התאהבתי מיד. מצאתי קהילה ענקית של יוגים, בתי ספר ופסטיבלים, קורסים וסדנאות של טובי המורים בעולם

מגוון סוגי היוגה שבהם התאמנתי התרחב מאוד, מאיינגר לאשטנגה, האתה, יאנג יוגה ו-ין יוגה. סדנאות של שבוע רק על נשימה, מדיטציה והארה

באובוד, הכפר שהפך לעיר ושהיה לביתינו, מאוד מקובל בקרב התיירים לעשות צום מיצים, חוקן, דיאטות שונות ומשונות, והמון המון יוגה מכל המינים וכל הסוגים

הרבה יותר קל פה לאמץ את האמונה שהכל לטובה. כמעט כולם לובשים לבן ושרים מנטרות לגאנש ולהאנומן

בשנים האחרונות למדתי, ועודני לומדת, לאזן את כל התורות האלו ולסנן אילו מהן מתאימות לי ולחיי, עוזרות לי ברגעים קלים וקשים, ומשפרות את איכות החיים שלי. יש שפע כה גדול, ולכל תורה יש מאמינים כל כך פאנאטיים, שלפעמים קשה לדעת במה לבחור

ניסיתי לצום, נתתי קולי בשירת אמונה על אף היותי זייפנית איומה. ניסיתי לעמוד על הידיים כשהרגליים בשיכול לוטוס ועודני מנסה, ואוהבת את זה מאוד

כל עוד הנשימה עמוקה ומטהרת, המחשבה בהירה ואופטימית, אז זה עובד

יש דברים שמכניסים אותי ללחץ וסוגרים על הנשימה ועל הלב, או אז אני יודעת שזה לא בשבילי (למשל, תזונה המתבססת רק על סלטים ואגוזים. באמת שניסיתי

אחרי שנולד בני הקטן, לפני כשלוש שנים, היה לי קשה מאוד להתאזן. שתי בנות צעירות ותינוק, בלי ההורים שלי לעזור, בעלי שאז נסע הרבה מטעם העבודה, ואני אז לימדתי כעשרה שיעורי יוגה בשבוע בסטודיו גדול במרכז העיר. זו היתה אחת התקופות הכי קשות בחיי

היוגה הצילה אותי מלאבד את האמונה ההיא, משיחות על הגג בדרום הודו, שהחיים לא יתנו לי משהו שלא אוכל להתמודד איתו

התחלתי להשקיע באימון הכי איטי שהכרתי: ין-יוגה. מכיוון שבאותם ימים הגב כאב והזמן הלחיץ, היה לי מאוד קשה לעשות מדיטציה ולהתרכז בנשימה. באימון שכן התמדתי בו, ין, יושבים ונשכבים על המזרון לזמן של כחמש דקות בכל פעם. לפעמים עשיתי רק תנוחה אחת, ולפעמים עשר ויותר אם היו לי שעה או שעתיים לאימון

הבנתי כמה הייתי זקוקה לזה, ועודני. כל היום הייתי במצב אקטיבי, לחוץ ומאתגר. מערכת העצבים סבלה, וכל הגוף והנפש סבלה איתה. לא הצלחתי אז להרגיע אותה על ידי מדיטציה, אז הרגעתי אותה דרך הרגעה של השרירים ורקמות החיבור בתרגול ין

כל הדברים שהאמנתי בהם והטפתי להם לילדי ולתלמידי כמו סבלנות, קבלת הקיים ואהבה ללא תנאי מצאו ביטוי בחיי היום יום שלי תודות לין יוגה. המפרקים שנחלשו אחרי שלושה הריונות בתוך חמש שנים, התחזקו ע"י ההמתנה בתנוחה אחת לאורך חמש דקות. הנשימה והנשמה חזרו להתרחב ולהאמין בטוב

מצאתי מחדש את האלוהים שלי

בשנה שעברה כשביקרתי בישראל, נדהמתי לגלות כמה גדל עולם היוגה מחד, ואיך ין יוגה כמעט ולא קיים, מאידך. אז הצעתי ללמד מספר סדנאות באופן ספונטני, וכולן התמלאו בתוך יום והיו מופלאותדווקא בישראל, אחת המדינות המלחיצות בעולם, כל כך חשוב לדעת לעצור וליצור מרחב בגוף, בנשמה, בראש ובנשימה. דווקא בישראל זה כל כך קשה וכל כך קל- קשה לעצור, אבל כשמתחילים להאט פשוט מתאהבים במה שקורה, במה שרואים ובמה נפתח בגוף ובנשימה

מוצאים סבלנות. לילדים, לשכנים, לבוס ולנהגים שנדחפים בכביש. זו הרגשה מדהימה לגלות חמלה במצבים מאתגרים, ולפי דעתי זה בדיוק מה שאנחנו, כבני אנוש, זקוקים לו בעולם של היום

אני תוהה אם גלגל חיי התגלגל לאן שאני היום כדי ללמד ין יוגה בישראל ולעזור, ולו לקומץ אנשים, להאמין שהכל לטובה