על הורות אחרת בבאלי, אינדונזיה

מאמר זה פורסם באתר מאמא לידיג ב 12 לספטמבר, 2016

שלום,

שמי נגה. בשבע השנים האחרונות אני חיה באי באלי אשר באינדונזיה, מלמדת יוגה ומגדלת שלושה ילדים מעורבים- חצי מהגנים שלהם ישראלים ממש כמוני, והחצי השני- של בעלי- אינדונזים

הגנים האנושיים הם חכמים. לוקחים את החזק, השורד, היעיל ואת השני שומרים בצד. אין לילדים שלי עיניים ירוקות כשלי, שיער בהיר או עור לבנבן. הם העדיפו את העור והשיער הכהים, העיניים המלוכסנות והשפתיים העבות. ממני הם לקחו בעיקר את הגובה, מה שמבליט אותם מאוד בקרב המקומיים נמוכי הקומה

אבל אנחנו שונים לא רק חיצונית. המוח פועל אחרת… איזה מחשבות והלך רוח הם ירשו? זה משתנה מילד לילד וממצב רוח אחד למשנהו. לפעמים אני מקווה שיהיו רגועים ושקטים, סבלניים עד-פאסיביים, ומקבלים את המציאות, כמו חמותי האינדונזית-סינית. לפעמים, לעומת זאת, בא לי (באלי!) שיבטאו רגשות, יתבעו וירעשו ויגעשו מבפנים החוצה, כמוני

אבל האמת היא שעם השנים השתניתי. למדתי יותר פחות להחצין ויותר להפנים. השילוב בין החיים פה לבין ההורות, בשילוב עם תורת היוגה, לימדו אותי שאין הרבה טעם בלהתפרץ ולהוציא כל דבר שעובר בראש. לרוב כדאי לחכות, ומה שגיליתי הוא שדברים שהכי רצו לצאת החוצה ברעש גדול, מוטב היה שיישארו בפנים ויחכו קצת, עד יעבור זעם

את שלושת ההריונות והלידות עברתי בשלוש ארצות שונות מאוד זו מזו: בתי הראשונה נולדה בישראל, השנייה באוסטרליה והבן השלישי פה, בבאלי. כל מדינה והתפיסה שלה לגבי מה כדאי ורצוי, בריא ונכון לאם, לתינוק ולאב. בישראל ממליצים על המון בדיקות דם ושתן, רופאים וסקירות. הלידה היא לרוב בבית חולים, וכשביקשתי אז ב-2008, שהפעוטה תישאר צמודה אלי אחרי הלידה, הסתכלו עלי בפרצוף עקום והייתי היחידה במחלקת היולדות באיכילוב שישנה עם התינוקת כל הלילה

באוסטרליה, לעומת זאת, ההמנון הלא רשמי הוא ״no worries”, ״לא לדאוג״ וכך גם בהריון. מעט מאוד התערבות רפואית, אולטרסאונד אחד בקושי וגם זה לא הכרחי. אגף היולדות מאובזר בג׳קוזי ללידות מים ונוף משגע אל הפארק. בתוך פחות מיממה אחרי הלידה כבר הייתי בחזרה בבית, והמיילדת באה לבקר פעם בשבוע

 

בבאלי לעומת זאת, יש מרכז מקסים ללידה טבעית אותו הקימה מיילדת אמריקאית בשם רובין לים לפני כעשרים שנה. המטרה שלה היתה להציע חלופה טבעית ובטוחה ליולדות המקומיות, כי במדינות עולם שלישי יש שתי אופציות עקריות: או שהמשפחה ענייה מידי בשביל ללכת לבית חולים (אין פה שירותי רפואה בחינם) ואז יולדים בכפר בתפילה שלא יהיו סיבוכים, או שמי שהממון בידה הולכת לבית חולים ועוברת ניתוח קיסרי. זהו סמל סטטוס, ממש כמו הזנת התינוק בתחליפי חלב במקום הנקה

במרכז זה ששמו ״בומי סהט״ (Bumi Sehat), שם שמשמעותו ״אדמה בריאה״ אין כמעט מכשירים אלקטרוניים ומתייחסים כמעט לכל בדיקה כאל חדירה מזיקה לחלל הבטוח של העובר. במקרה חירום ישנו אמבולנס המסיע לבית חולים מקומי קרוב. לידות מים היו מאוד פופולריות, בעיקר בקרב יולדות ממדינות זרות ששמעו על המרכז והגיעו ללדת כאן, עד שלפני כשנתיים ממשלת אידונזיה הוציאה לידת מים אל מחוץ לחוק. אני עוד הספקתי ללדת את בני באמבטיה

נסיון נוסף שצברנו בין שלושת הארצות הללו, הוא לגבי רישום ההורים בתעודת הלידה והפוליטיקה הקשורה בכך. בישראל, בגלל שבן זוגי אינו ישראלי או יהודי ואז עוד לא היינו נשואים, חוקי ההלכה מחייבים את בית החולים לרשום את הילוד כ״חסר אב״, ואותנו מאלצים להתחיל תהליך בירוקרטי ארוך ומייגע לשינוי הגזרה

באוסטרליה פשוט שאלו את בן זוגי: אתה האבא? הוא הנהן ונתן להם את רשיון הנהיגה האוסטרלי שלו, שיעתיקו את שמו ישר לתעודת הלידה. נהג המונית שלקח אותי הביתה יכל לקבל בדיוק את אותו רישום. מאמינים שם לאנשים, בארץ ה״לא לדאוג״

אינדונזיה, לעומת זאת, גם היא מדינה דתית- מוסלמית. ללדת פה בלי נישואים היה מסבך לנו את החיים עוד יותר מחד, אבל מאידך מותר פה להתחתן רק עם בן/בת זוג מאותה הדת. בסוף, ברגע האחרון ממש, כחודש לפני לידת הבן, התחתנו בכנסיה בנוכחות קומץ בני משפחתו של בעלי. הם קתולים והכירו את הכומר, וב״אורח קסם״ אף אחד לא שאל אותי לאיזו דת אני משתייכת. זה היה לפני כשלוש וחצי שנים בעיר ג׳קרטה, היא בירת אינדונזיה. שם גרה משפחתו של בעלי, מרחק כשעתיים טיסה מבאלי

כשעברנו מאוסטרליה לבאלי בחרנו, בעצם, להיות פחות מושפעים הן מתרבות המערב והן מהשפעת המשפחות שלנו. לג׳קרטה אנחנו טסים רק פעם-פעמיים בשנה, ולישראל פעם בשנתיים. באלי אפשרה לנו ליצור ״בועה״ שאליה בחרנו להכניס לינה משפחתית והנקה לפי דרישה, וממנה בחרנו להוציא טלויזיה ופוליטיקה עד כמה שאפשר

הבאלינזיים נבדלים בתרבותם, ואין הרבה חיכוך או קרבה להמוני הזרים שעוברים לגור בבאלי מכל קצוות תבל. הם הינדואים מאוד מסורים לדתם, ומתייחסים להרגלים המקומיים ביחס של ״ייהרג ובל יעבור״. טקסים נערכים כל יום כל היום, לגאנש ולהאנומן, לירח ולגשם. אין להם ימי הולדת אלא רק נקודות ציון טקסיות במהלך החיים

אחרי הלידה האם והתינוק נשארים בבית 52 יום כדי לנוח ולהתאושש. רוב חברותי הזרות וגם אני, הסתפקנו בשבועיים - שלושה מנוחת בית, ואח״כ חזרנו לשגרת החיים, ליוגה ולבתי הקפה. בהתחלה המקומיים הסתכלו עלינו כעל משוגעים ופחדו להתקרב, וזאת בניגוד גמור להתנהגותם עם תינוקות מעל גיל שלושה חודשים: אז הם נוגעים בהם, לוקחים אותם על הידיים ומשחקים איתם עד שהאמא תסיים לאכול, לשתות קפה או לעשות מסז׳. זהו פינוק מופלא לאמא הטריה: הבאלינזים כל כך טובים עם תינוקות, כנראה מפני שהם עדיין גרים בחמולות משפחתיות, והמלצרים במסעדות הם בייביסיטרים בהתנדבות נלהבת

יש עוד מסורת מקומית, לפיה לא מניחים פעוט שגילו פחות מחצי שנה על הרצפה או האדמה. אני משערת שמקור הנוהג הזה הוא בכך שרבים חיו, ובמדינה של כ-250 מליון תושבים רבים עדיין חיים בבקתות על האדמה, בשכנות לנחשים, עקרבים, נמלים ועוד מריעין בישין. אבל גם בבתים המודרנים ביותר עדיין שומרים על המסורת, ואפילו כשגרנו באוסטרליה וחמותי באה לבקר היא הרימה את בנותיי הפעוטות מהרצפה כל אימת שיכלה. אז לא הבנתי למה אבל השתדלתי לקבל באהבה, הבנה וכבוד

מצד אחד, הבטחון והחום האנושי שתינוק מקבל בהיותו נישא על הידיים או במנשא במשך חצי השנה הראשונה לחייו הם מופלאים. מצד שני, כמי שמלמדת בייבי-יוגה אני יודעת כמה חשובה לתינוקות תנועה חופשית ומשחק על שטיח, על חוף הים או על הדשא

בתקופת טרום-זחילה הפעוטה לומדת להזיז לסירוגין את הגפיים- שמאל, ימין, שמאל, ימין- והתנועה הזו קשורה ישירות לחלק במוח שעובד על פתרון בעיות

ואכן, רוב המקומיים אינם מסוגלים להתמודד עם בעיות קטנות כגדולות (חוץ מיוצאי דופן כמובן, כמו בעלי)- לרבים מחברי נעלמה יום אחד העובדת/מטפלת בלי לומר דבר, והם גילו שהיא מצאה עבודה אחרת ולא ידעה איך לבשר להם את הבשורה. דוגמא נוספת היא השימוש של בעלי החנויות במחשבון לכל מצב שדורש פתרון מתמטי - על קנייה ב-15 ותשלום בשטר של 20 הם יבדקו מה התוצאה במחשבון

לבאלינזיים חשוב מאוד ללדת בן, ומשפחות רבות שלהן רק בנות ימשיכו לנסות, ישלחו את נשיהן (ולא את הגברים, חלילה!) למכשפים ולטקסים בשאיפה ליילוד ממין זכר. שכן, הבנות יעברו לבית החתן לכשיינשאו, ואינן יכולות לרשת אדמה או רכוש. בן, לעומת זאת יביא את כלתו לחיות עם משפחתו ולטפל בזקנים ובטף 

לכן לפני שנולד בני השלישי הייתי שומעת הרבה ״המלצות״ לעשות עוד ילד, שאותן אינני שומעת עוד. שלושה זה מספיק אם יש לי כבר בן, אומרים לי. ילדים זה יקר

במיוחד אם הם הולכים לבית ספר פרטי בינלאומי ולחוגים של אמריקאים ואירופאים, אוכלים אוכל אורגני שרובו מיובא

(כי לא מגדלים פה קינואה, רק אורז. והאורז המלא עולה כפליים מהלבן)

חשוב לי העניין האורגני כי פה אין פיקוח על חמרי הדברה. חשובים לי גם החוגים היצירתיים שהילדים שלי הולכים אליהם: פיסול בקרמיקה, קרקס אווירי, דרמה, מוסיקה וריקוד. בית הספר פחות חשוב לנו כרגע, והילדים בחינוך ביתי. אמנם ההיבט הכלכלי היתה הסיבה הראשונית לחינוך ביתי, אבל עם הזמן גילינו שהדינמיקה בבית השתפרה ויש פחות לחץ על הילדים ועלינו. יש פה המון משפחות מארצות שונות בעולם עם גישה אלטרנטיבית דומה, ולנו יש סידור נחמד עם כמה מהן- יום בשבוע הילדים אצלי, לומדים יוגה ואמנות, שוחים ולומדים גם קצת אנטומיה ומתכונים למיצים ירוקים. מה שאני אוהבת אני מביאה. חברה אחרת, מורה לאנגלית, לוקחת את החבורה אליה פעם בשבוע והם עושים משחקי סיפור, קריאה וכתיבה. חברה שלישית, היא בשלנית ואופה מוכשרת, עורכת חוג בישול פתוח לילדי החינוך הביתי פעם בשבוע

?מכירים אולי מישהו שטוב בחשבון ועובר בקרוב לבאלי… 

חוץ מזה, החיים במדינת עולם שלישי מאפשרים לי להעסיק עוזרת שגם מנקה ומבשלת ושומרת על הילדים שישה ימים בשבוע. אישה מקסימה, בת חמישים וכבר סבתא, סבלנית וחסונה. שבע שנים היא איתנו, ערסלה את ילדי בינקותם ותמיד, גם כשצרחו ובכו וינקו או פלטו, תמיד רגועה 

העבודה שלי גם מאפשרת גמישות, כי כמורה ליוגה אני יוצאת לעבודה לשעתיים-שלוש בכל פעם כשאני מלמדת שיעור, ואת שאר העבודה- אימונים וקריאה, התפתחות אישית ומדיטציה אני משתדלת לעשות בבית. משתדלת, כי לא קל לשבת בגו זקוף ועיניים עצומות כשהקטן מושך לגדולה בשיער והאמצאית משחקת כדורגל בסלון

אני יודעת, זה נשמע חלומי. יש פה קהילה תומכת, ויש לי עוזרת/מטפלת, וקריירה מעניינת, ואין פה אף פעם קור ברמה שצריך להלביש לילדים גרביים או סוודר. יש בריכה בחצר (בבית שעולה פחות מדירת חדר בתל אביב) וחופי ים חלומיים. 

אבל בדיוק כמו שלמדתי ביוגה, וכמו שכולכן כבר יודעות בוודאי, הקשיים ינבטו מבפנים כשגיע זמנם כי כל הקישוטים האלו הם רק חיצוניים

לעיתים השתגעתי מהמרחק מהמשפחה והחברים שבארץ, מהחיים בתרבות הכל-כך שונה. הבועה המרוחקת שיצרנו, בלי הסחות דעת. לגור במדינה מתפתחת בלי שרותי רווחה, חינוך ורפואה. לוותר כל כך הרבה על דברים שחשובים בעייני פשוט כי אין ברירה. הפער העצום בין קבצני הרחוב המקומיים לתיירים הבזבזניים ולעשירים במכוניותיהם העצומות

מצאתי את עצמי מתמרמרת, ממורמרת, מתלוננת לעיתים קרובות. על אף ולמרות הכל. התחלתי לפתח טינה כלפי המצב, התנאים והחיים פה בכלל. באלי היתה, לתקופה, שק החבטות של מחשבותי השליליות

ידעתי שאני חייבת שינוי שיגיע עמוק מבפנים. אז למרות ובגלל הילדים, הכאוס המקומי והרעש, התחברתי לשקט הפנימי. שילבתי את אימון היוגה שלי עם מדיטציה, והיום בבית אני עושה בעיקר סוג אחד של יוגה הקרוי ״ין״ (yin-כלומר, המאזן של ״יאנג״). הרפייה בתנוחות של יוגה וקבלה של הקיים 

אז כל פעם שנתקעים שעתיים בפקק במרחק של מאתיים מטר מהבית (ואי אפשר לשלוח את הילדים שילכו ברגל הביתה כי אין מדרכות פה), או שעוד שוטר דורש כסף כדי לחתום על מסמך, אני מנסה לזכור להשאר רגועה. לנשום עמוק כמו ביוגה, להרפות את שרירי הפנים והגב ולשחרר את הלסת

כי העצבים שרוצים להשתלט מבפנים ימצאו את דרכם בסוף החוצה למקומות לא נכונים- לבעל, לילדים. אז מה עושים? יוגה בצורה מדיטטיבית. ין

לימדתי את עצמי לשחרר כאבים כרוניים וכאבי ביוץ ומחזור. להחליק קמטי דאגות בכוח הרפיית המחשבה. ולחזור לישון, רגועה, אחרי שהקטן העיר אותי או אחרי שמחצתי יתוש מלא דם שנכנס לכילה בלילה. להשאר רגועה זה המון עבודה בלתי פוסקת, עבודה ששכרה בצידה. אני מרגישה יותר שלמה ונוכחת עם עצמי ועם הילדים, ויכולה ללמד יוגה ממקום הרבה יותר אותנטי. בתור אמא לשלושה ואישה חזקה ועצמאית, יש לי הרבה יותר השפעה על תלמידי ועל הקהילה

 

אני רוצה לחלוק את מה שמצאתי ולמדתי פה עם אנשים, נשים, אמהות וחברות בישראל. עם כל הריחוק מהמשפחה, הלחץ והקשיים של באלי, אני יודעת בכל רגע נתון שמהחרדה האמיתית, כמו שאומר לי אחי הגדול, ניצלתי. אני לא צריכה להסביר לילדי מה זה טיל ומחסום, הם לא שמעו על שנאת עם או גזע ברמה שמביאה לפיגועים ברחובות. העולם שלהם הוא יותר רך, הילדות שלהם יותר אופטימית. וזה שווה הכל. הם חיים בין אינדונזים לאוסטרלים, אמריקאים ואירופאים שמסתדרים מצויין זה עם זה במקרה הטוב, או זה לצד זה במקרה הפחות טוב

 

בעוד כחודש אני מגיעה לארץ ללמד ין-יוגה מתוך שאיפה שהתלמידים שיבואו לסדנאות שלי ינחילו את השיטה לחבריהם, להוריהם ולילדיהם, ויתאמנו בה לא רק בבית אלא גם בפקק תנועה באיילון, מול הגננת שאחרה ומול הפקיד שטעה, כשהילדים הכי, אבל הכי מעצבנים שאפשר, ובינם לבין עצמם עמוק, עמוק פנימה. שימצאו את השקט הפנימי ויוכלו תמיד תמיד לחזור אליו

 

ביוגה הזאת נחים בתוך תנוחה לזמן של בין חמש לעשר דקות, השרירים רפויים והגוף פאסיבי. זו שיטה נהדרת לחזק עצמות ומפרקים, להגמיש את הגוף שמתקשח עם הזמן וקשיי החיים, ולתרגל מדיטציה- האטה של המחשבות עד להפסקתן כליל וליצירת שקט בראש. גן עדן 

כמו כל דבר בחיים, זה אימון. לאט, עם הזמן הוא משתפר ונהיה יותר קל- עד שהחיים באים עם עוד הפתעה. עוד ״כאפה״. ואז האימון נהיה שוב קשה. וככה לומדים שאימון זה לתמיד. קשה או קל, באלי או תל אביב, עוני או עושר- כל זה חולף ויחלוף, ואנחנו נמשיך להתאמן