מה זה בעצם ין יוגה- פיסיולוגיה והסטוריה של האימון

כתבה שהתפרסמה במגזין ״חיים אחרים״, פברואר 2017

האקטיבי והפסיבי שביוגה

כשחושבים על יוגה עולה לנו תמונה בראש של אדם במצב פיסי יוצא דופן אשר נועד לחזק ולהגמיש אותו, עומד ברגליים וידיים פרושות, או אולי מפותלות, על רגל אחת או אולי בכלל הפוך ועומד על הראש. לרוב התנוחה נראית לא נוחה והמתרגל מתנשף ומזיע. המאמץ הוא חלק חשוב בכל אימון כדי להתקדם ולהתפתח, אבל ליוגה יש גם פנים אחרות. כמו שלהר ולנהר יש צד מואר וצד מוצל, כמו הסמל הסיני של ין ויאנג, שאין האחד מתקיים בלי השני והשניים- השונים כל כך- אינם שלמים בנפרד

בגלל הדואליות הזו, ומהזרם הסיני של הטאו (דאו) בשילוב עם עקרונות מאיינגר יוגה ומטאי צ׳י התפתח סגנון של יוגה שבקושי זזים בו, והוא נועד לאזן את התנוחות הקשות שאנחנו לרוב מבצעים באימון ואת המצב באקטיבי, ה״יאנג״ שבו אנו נמצאים רוב היום למשך מרבית חיינו. הוא נועד לחזק את העצמות ולעודד יציבות במפרקים, והוא נושק לעיתים לתחום של יוגה שיקומית. לא מפתיע שהוא נקרא, אם כן, ״ין יוגה״ (Yin Yoga)

כולנו שואפים לאיזון בחיים, אבל ביוגה כפי שרובינו מכירים אותה יש מעט מאוד רגיעה ושחרור, והרבה מאוד פעילות מחממת וממריצה. כפיפת לאחור ועמידות ידיים, שיווי משקל בעמידה וניתורים בין תנוחה לתנוחה מועילים מאוד לבריאות הכללית שלנו, והשילוב היוגי עם המודעות לפרטים ולמחשבות מעדן ומדייק

?את כל הפעילות על המזרון... אבל איפה האיזון 

מתרגלים של שיטת איינגר יוגה מכירים קצת את ההרפיה בתנוחות שכיבה לאחור כשהברכיים כפופות לצדדים (סופטה באדהה קונאסאנה) או לאחור (סופטה ויראסאנה) שנעשית לרוב לפני או בתחילת השיעור. מי-שמכירים שיטות אחרות זוכים לרגיעה הסופית רק בתום האימון, כששוכבים על הגב בתנוחת ״הגוויה״ שוואסאנה- 

אבל ממש כמו ששבועיים חופשה בפסח לא מספיקים למערכת החיסונית והנפשית שלנו כדי לאזן 50 שבועות בשנה של עבודה-ילדים-דרישות-ביורוקרטיה, עשר דקות של שכיבה על הגם לא ממש מאזנים 85 דקות של תנועה בשרירים מאומצים

 שיעור או שניים של ין בשבוע, או חצי שעה בבית לפני השינה עושים ניסים ונפלאות. זוהי לא רק מתנה לרקמות החיבור והעצמות, זוהי גם הרפייה למוח 

ין הוא לא רק אימון מאזן למתרגלי יוגה וספורט, הוא גם תרגול נפלא בפני עצמו ויש תקופות שעדיף לדבוק רק בו, כמו גם אנשים ששום יוגה אחרת אינה מתאימה להם. בזכות הין הם מתחברים לעולם הזה, הן מבחינת התרגול הפיסי החיצוני והן מבחינת ההתבוננות פמינה במחשבות- המדיטציה על יתרונותיה ועל תובנותיה 

?איך הכל התחיל

באמצע המאה שעברה למד אמן אמנויות לחימה בשם פאולי זינק ״קונג-פו של קופים״  ו״יוגה של הדאו״ מנזיר בשם צ׳ו צ׳אנג שהגיע מהונג-קונג לקליפורניה כדי להפיץ את תורתו במערב. פאולי המשיך את דרכו, מתאמן ומלמד בחניה המקורה של ביתו לקבוצות קטנות של תלמידים שיעורים שהחלו בשמונה בערב ונמשכו עד אחרי חצות, משלבים פילוסופית דאו עם אימוני טאי-צ׳י, צ׳י-גונג ויוגה

כשפול גרילי, מורה בכיר ליוגה ואנטומיה ממינסוטה פגש את פאולי והחל ללמוד ממנו נולד בן-כלאיים חדש, ששנים אחר כך קיבל את השם ין יוגה ממורה אחרת בשם שרה פאוארס

היא לקחה את הין צעד גדול קדימה והחלה ללמד קבוצות גדולות וקורסי מורים המתמקדים בשילוב של רפואה סינית וין יוגה

?מה בעצם עושים

בשיעור ין יוגה אנו יושבים או שוכבים בכל מיני אסאנות (תנוחות יוגיות) לאורך זמן של בין 3 ל 10 דקות בלי לזוז באופן רפוי ומשוחרר. השרירים נמצאים במצב מנוחה וכך התנוחות יוצרות מתיחה של השרירים וחיזוק של המפרקים, והשהייה הארוכה מעמיקה ומעצימה את החוויה למימדים נפשיים ורוחניים

במילים אחרות, כשלא זזים כל כך הרבה זמן במצב שאינו שינה ואינו מול טלוויזיה או מחשב, כל מה שנותר לנו הוא התחושות הפיסיות והמחשבות שבראש. הגוף לפעמים מסרב להרפות בתנוחה וזקוק לשכנוע רב כדי להשתחרר. המוח מוצא תירוצים וסיבות לחדול לפני הזמן, והעבודה שלנו היא ללמוד להקשיב בלי להגיב. לרבים זוהי התנסות ראשונה וזרה: לא להיות העבד של המחשבות אלא להציע בחינה ובחירה מודעת לאיזה מחשבות לבחור להקשיב, ואיזה מחשבות כדאי לשלח לחופשי הרחק מהראש שלנו.

מערכת העצבים והמוח ומה שביניהם

בתוך השרירים והעצמות שלנו, הורידים והאיברים הפנימיים, משולבת מערכת רגישה של רקמת חיבור רגישה מאוד הנקראת פאשה (Fascia). סיבי הפאשה הם שנותנים אלסטיות לאיברים והם המקשרים בין כל חלקי הגוף הכמו-נפרדים שלנו והופכים הכל ליחידה אחת מקושרת ומתואמת היטב. פעמים רבות בעיה בקרסול, למשל, גורמת לאי יציבות באגן או  לכאב כרוני בכתף בגלל שהפאשה מושכת ומותחת סיבים מאיזור אחד בגוף לכיוון איזור אחר. לכן יש לראות את כל הגוף כמכלול הוליסטי, בניגוד להתמקדות איזורית בבעיות פיסיות

סיבי הפאשה קשורים גם למערכת העצבים המרכזית, היא זו שמעבירה מסרים הלוך וחזור בלי הפסקה בין המוח לגוף. לכן מה שאנחנו עושים עם הגוף משפיע על המוח, ולהיפך. תיאוריה זו משתלבת גם עם מערכת המרידיאנים, ערוצי אנרגיה שקשורים לאיברים פנימיים לפי הרפואה הסינית (או ״נאדי׳ס״ לפי התורה ההודית). לכן תנוחות מסוימות באימון נועדו לעורר ולרפא שינוע של אנרגיה תקועה לאיברים פנימיים, וחלק מהשיעורים אף ממוקדים על מרידיאן אחד או שניים כדי לעודד זרימת אנרגיה מרפאת על הקיבה והטחול, הכבד, או הלב והריאות

כשנשארים בתנוחה הרבה זמן ורק מרפים את הגוף במטרה להכיל את כל מה שבא ועולה בנו, כולל את ההשפעות על מערכת העצבים והמחשבות, משהו מתחיל להפתח בכל הרובדים. השרירים משתחררים והפאשה איתם. העצמות והמפרקים מחזיקים את התנוחה ומתחזקים מאוד והשריר שמתארך בונה עוד רקמת סרקומר (סיבי שריר) חזקה למלא השטח החדש שנוצר בו. הפאשה משחררת רעלים מהדם והאיברים הפנימיים והמוח משחרר מחשבות תקועות, לא נחוצות 

הפן המדיטטיבי

לא פשוט לשבת בגו זקוף ועיניים עצומות לאורך זמן, ואפילו שגם הרפואה המודרנית כבר מצאה הוכחות שתרגול מדיטציה קבוע מאריך חיים ומשפר את הבריאות, עדיין רוב אוכלוסיית העולם המערבי לא מפנה עשר או עשרים דקות ביום לטפל בעצמם באופן כזה. פשוט כי זה באמת קשה, במיוחד בעולם של היום שמלא ריגושים, מידע וסיפוק צרכים מיידי

ישנם אימוני מדיטציה בהם מתרכזים בנשימה או סופרים אותה. יש כאלו שמנסים להתנתק מהמחשבות או להפסיק אותן כליל. אבל ההסכמה הכללית היא שחשוב לעשות מדיטציה בכל מקרה, בכל דרך שהיא

ין הוא אימון תומך למדיטציה. כדי לשבת זקוף צריך מפרקים פתוחים ושרירים חזקים וארוכים, והרבה סבלנות. ככל שמתאמנים יותר מתחילים לשים לב לפרטים, ובגלל שלא זזים בתנוחה אז כל פרט הוא משמעותי. מגלים שבדיוק כשלגוף נהיה קשה אז למוח נהיה משעמם ופתאום נורא דחוף ליישר את החולצה או לאסוף את השיער. עם המודעות המתפתחת אפשר להבחין בהקשרים האלו וללמוד להכיל אי נוחות וגם כאב מהסוג הבריא, הפותח. לא לברוח מהם אל האייפון ולא תמיד להשקיט כאב בעזרת אקמול. כאב ואי נוחות הם לא רק דברים רעים. הם חלק מהחיים ויהיה יעיל ומעניין ללמוד להתמודד איתם, עד רמה מסויימת כמובן

על יוגה ושלום

בכתובים העתיקים של היוגה מצויין במפורש שכל תנוחה, גם הקשה ביותר וגם הקלה ביותר צריכה להכיל אחוז מסויים של מאמץ ואחוז מסויים של רגיעה. יש לנשום רגוע ועמוק, ואפילו בישיבת מדיטציה אנו נותרים ערניים. אז באופן אידאלי אנחנו אמורים קצת לנוח גם בתנוחות המאתגרות ביותר. כשמוצאים את הקשר הפנימי להרגעה עצמית אפשר להשתמש בזה באמת בכל מצב, על מזרון היוגה ומחוצה לו. שהרי בעצם, מזרון היוגה הוא רק מגרש משחקים קטן לחיים האמיתיים, ואת כל היכולות שאנו מפתחים עליו יש ליישם בחיי היום יום. אם הכל נשאר מאחור כשעזבנו את השיעור, לא עשינו יוגה. עשינו ספורט

אז כשהילדים רבים, או כשמישהו עוקף בתור, או בכלל עושה משהו שמרגיז אותנו- ניתן לשים לב כמה זעם, שיפוטיות ואגרסיביות נוצרים בנו מבפנים ולהיות מודעים מי בעצם מפסיד במאבק הזה. מי שיש לי יותר כעס במערכת העצבים בסוף היום, החודש, השנה, החיים. כעס שמקצר את הנשימה ומזמין רעלים לתוך המערכות הרגישות ביותר שלנו. בסופו של דבר כל השליליות הזו שנאגרת בנו פנימה תמצא דרך לתקוף אותנו מבפנים בצורה של מחלה, ייאוש או דכאון.  אז אולי עדיף לשנות את הדיאלוג הפנימי וללמד את עצמינו, מבפנים, להיות אדיבים יותר. סבלניים, מקבלים, אוהבים לא רק את מה ומי שקל לאהוב, אלא גם את מי שדוחף בתור. למצוא חמלה

שהילדים שלנו ילמדו לתת- את המקום שלהם בתור, את הצעצוע שלהם לילדים נזקקים, את הקינוח לאיש שישן ברחוב. רק מדוגמא אישית הם ילמדו, ומי שיש לו ילדים יודע: הם כמו גם קוראים את המחשבות שלנו ופועלים בהתאם

לכן יוגה היא חלק מהדרך לשלום. לוא דווקא בהפגנות בכיכר ולא דרך זעם וקללות אלא קודם כל בין אדם לחברו, בין אדם לבניו ולאיש שנראה נורא ממהר בתור בבית המרקחת

מחשבות יוצרות מילים- שמביאות לפעולה- שקובעת מי אנחנו בעולם. מי שאנחנו ומה שאנו משדרים משפיע על הסובבים אותנו. בואו נהיה השראה לסביבה ונביא עוד חמלה לעולם. כי מלחמות כבר יש די והותר

 

נגה וייס-הריינטו חיה עם בעלה ושלושת ילדיה באי באלי שבאינדונזיה. היא מלמדת יוגה בשיעורים פרטיים וקבוצות, בקורסי מורים, כנסים ופסטיבלים

בסתיו הקרוב היא מגיעה לארץ להעביר סדנאות של ין-יוגה בשילוב עם מסז׳ רקמות עמוק ברחבי הארץ