מה שבאלי- על חינוך חפשי ואפשרויות חדשות

 2017 פורסם ב״האיגרת״ של הוצאת אדם עולם, מרץ

 

מה שבאלי: על חינוך חופשי שנולד מתוך מחסור במסגרות באינדונזיה -איגרת 246

נגה וייס, מורה ליוגה שחיה באי באלי שבאינדונזיה, מצאה דרך מקורית להתמודד עם המחסור במסגרות חינוכיות מתאימות לילדיה: היא פשוט הפסיקה לשלוח אותם לשם. על הדרך היא גילתה שהיא חלק מתנועה עולמית של חינוך חופשי

היתרון הגדול, וגם קושי, הנובעים מחיי בתרבות אחרת לחלוטין מזו שגדלתי בה, קשורים לצורך לבחון מחדש את אבני היסוד של אישיותי: מה נכון לי, ומה סתם מושרש בי מתוך הרגל? מה עושה לי טוב, ומה אני עושה כי ככה עשו אבותי? האפשרות לבחון כל אירוע מחדש - זהו תהליך בלתי פוסק של למידה, צמיחה והתמודדות.

בשנת 2009, כשמשפחתנו רק עברה מאוסטרליה לאי באלי שבאינדונזיה, הבנות עוד היו קטנות, ואני מיד גויסתי ללמד יוגה לילדים בבית ספר בינלאומי בכפר גדול בשם אובוד (Ubud) שבמרכז האי. הבת הגדולה הצטרפה לגנון של בית הספר, הקטנה נשארה קרוב עם מטפלת ואני הנקתי בין שיעור לשיעור

השיקול אם כן או לא להצטרף לגן כלל לא עלה: היה ברור מאליו שהבנות מצטרפות למסגרת. ככה אנחנו גדלנו, וככה עושים כולם. די מהר עלו בי ספקות. זכורה לי הפעם הראשונה שפקפקתי, כשה״גדולה״ בת השנתיים חזרה מהגן עם שקית ממתקים בחג כל הקדושים. זמן קצר לאחר מכן הילדים למדו לעשות הדפסים, והשתמשו בדג מת כדי להדפיס צורת קשקשים. בתחומים נוספים, למשל ארוחות הצהריים הבשריות שהוגשו שם, נתקלתי בחוסר התאמה בין עולמי ואמונותיי ובין מה שקורה בגן

התחלנו לחשב מסלול מחדש; הבנו שלשליחת צאצאנו למסגרת חינוכית יש השלכות שלא צפינו. ואז קרה הנס: באובוד נפתח גן קטנטן, אנתרופוסופי, עם תזונה נאה (raw food) בלבד. גן שהוא גן עדן, בעיקר בגלל האהבה הטהורה בין הגננת והילדים. שלוש שנים היה לנו ראש שקט. נוצרה בגן קהילת הורים בינלאומית משפחתית ותומכת. שתי הבנות, שהפרש הגילאים ביניהן הוא פחות משנתיים, פרחו שמחו למדו וגדלו, ובינתיים גם קיבלו אח קטן כתוספת למשפחה

ככל שמכניסים לילדים דברים לראש, דוחקים החוצה יצירתיות

כשהגדולה נשקה לגיל שבע וכבר לא הייתה ברירה, היא עברה עם שאר בוגרי המחזור שלה חזרה לבית הספר הבינלאומי שבו לימדתי בעבר יוגה. מאז גם אני כבר עזבתי ושיניתי ויצרתי ופרחתי והפכתי אדם, לאם ולמורה ליוגה שהרבה יותר מודעת להשפעות שיש לסביבה עלי ועל ההחלטות שלי בחיים.

קיווינו שנתנו לה מספיק בטחון עצמי וכלים לעמוד על שלה, להבדיל בין טוב לרע, ולהתמודד עם מסגרת שיש בה גוונים וטעמים אחרים משיש בבית ומשהיו בגן. בית הספר אמנם הגדיר את עצמו כ״הוליסטי״, אבל למעשה הוא לא מאוד שונה מבתי הספר הממלכתיים באוסטרליה השכנה. תוכנית לימודים די נוקשה הכוללת אנגלית, מדעים וחשבון, הפסקות קצרות, מבחנים, הכתבות ולחץ. שלום כיתה א׳

אמנם היו גם יתרונות להחלטה להצטרף מחדש לבית הספר, אבל בסיום אותה שנה ראינו שהחסרונות עולים עליהם. בינתיים גם הבת השנייה סיימה את גן הפלאים, וביחד עם שלוש משפחות נוספות פתחנו קבוצת חינוך ביתי אצלי בבית. היה נחמד אבל לא מלהיב. במשך שלושה חודשים, שלושה בקרים בשבוע, היה עיסוק שמעולם לא ממש גרם לילדים לפרוח, ולכן כשהמורה קיבלה הצעת עבודה אחרת כולנו די נשמנו לרווחה והקבוצה התפרקה

ניסיתי ללמד אותן בעצמי. אלו מכם שניסו יודעים שצריך משהו מיוחד ושונה בקשר בין ההורה לילד, שיאפשר להורה להיות גם מורה. ולנו פשוט לא היה את זה. ברגע שניסיונות הלימוד הביתי שלי הפכו לריבים והכרחות – הפסקתי. יש דברים שאינם בשבילי. אני מעולה בללמד אנשים אחרים לעמוד על הראש ולעשות מדיטציה, וללמד ילדים תרגילי מודעות וגמישות, אבל לא חשבון ובטח לא אנגלית, שאינה שפת האם שלי

המחשבה לא ללמד אותם כלום, בכלל, אפילו לא עברה לי בראש עד שהתחברנו עם משפחה אמריקאית שלה שלושה ילדים, שניים מהם כבר גדולים, שמעולם לא למדו בשום מסגרת. ואז גילינו שיש תנועה שלמה, ופילוסופיה חינוכית תומכת, שנקראת "חינוך חפשי" ("UnSchooling"). התורה מתבססת על כמה הנחות יסוד, למשל שילדים - טבעם ללמוד, ושכל למידה באה מתוך משחק, ושכל פעילות מהנה היא גם פתח ללמידה ויצירתיות

ככל שמכניסים לילדים דברים לראש, דוחקים החוצה יצירתיות מחשבתית. פתרון בעיות יכול לבוא מהרבה כיוונים, ואם נוביל אותם לדרך אחת - נחסום בעצם את כל הדרכים האחרות לפתור את הבעיה. בבסיס התורה עומד הביטחון בילד, האמונה בו, והאמון לתת לו לעשות מה שהוא רוצה. ההורות לימדה אותי שקשה מאוד ואולי אי אפשר, בעצם, להכריח שום דבר. אפשר להציע, להראות, להמליץ – וזהו

 

הילדים בחופש גדול תמיד

אז כבר שנה שזה ככה. הילדים בחופש גדול תמיד. יש להם מעט חוגים, הרבה חברים, המון צעצועים ואינסוף יצירתיות. הבנות כבר יודעות לקרוא באנגלית. הם ארכיטקטים מוכשרים בעזרתו של לגו, יצירות אמנות מקשטות את הבית. בכוונה אין לנו אינטרנט בבית כך שגם אין ״זמן מסך״. ובעיקר, יש להם יותר ילדות משהייתה לנו. משחקים ארוכים. אחוות אחים. ילדות פשוטה ומאושרת, רגליים מלאות בוץ, עיניים בורקות ותמימות. הרבה פחות ביקורת חברתית ותחרותיות יומיומית מלחיצה שאותה אני זוכרת שחוויתי בילדותי.

אבל לאחרונה החל לצוץ בכולנו הדחף לנסות משהו חדש… נראה לי שדי מיצינו את העניין לבינתיים. הסקרנות הטבעית של הילדים והצורך שלהם בעניין וחברה על בסיס יומיומי גורם לי לבדוק מה הצעד הבא שלנו

חלק מחברינו החליפו את ה- "אנ-סקולינג" ב- "וורלד-סקולינג" כלומר, לומדים תוך טיול בעולם. רוצים ללמוד על מקורות התיאטרון? נוסעים ליוון. ארכיטקטורה? יאללה, לפירמידות במצרים. מסתבר שאפשר לשים כמעט כל תחילית לפני המילה ״בית ספר״, ויש זרם כזה כבר איפושהוא בעולם.

אולי מישהו מעוניין לבוא ולפתוח בית ספר אנתרופוסופי, פתןח או דמוקרטי באובוד, הכפר שלנו שהפך מאז כבר לעיירה

??? 

מה זה בעצם ין יוגה- פיסיולוגיה והסטוריה של האימון

כתבה שהתפרסמה במגזין ״חיים אחרים״, פברואר 2017

האקטיבי והפסיבי שביוגה

כשחושבים על יוגה עולה לנו תמונה בראש של אדם במצב פיסי יוצא דופן אשר נועד לחזק ולהגמיש אותו, עומד ברגליים וידיים פרושות, או אולי מפותלות, על רגל אחת או אולי בכלל הפוך ועומד על הראש. לרוב התנוחה נראית לא נוחה והמתרגל מתנשף ומזיע. המאמץ הוא חלק חשוב בכל אימון כדי להתקדם ולהתפתח, אבל ליוגה יש גם פנים אחרות. כמו שלהר ולנהר יש צד מואר וצד מוצל, כמו הסמל הסיני של ין ויאנג, שאין האחד מתקיים בלי השני והשניים- השונים כל כך- אינם שלמים בנפרד

בגלל הדואליות הזו, ומהזרם הסיני של הטאו (דאו) בשילוב עם עקרונות מאיינגר יוגה ומטאי צ׳י התפתח סגנון של יוגה שבקושי זזים בו, והוא נועד לאזן את התנוחות הקשות שאנחנו לרוב מבצעים באימון ואת המצב באקטיבי, ה״יאנג״ שבו אנו נמצאים רוב היום למשך מרבית חיינו. הוא נועד לחזק את העצמות ולעודד יציבות במפרקים, והוא נושק לעיתים לתחום של יוגה שיקומית. לא מפתיע שהוא נקרא, אם כן, ״ין יוגה״ (Yin Yoga)

כולנו שואפים לאיזון בחיים, אבל ביוגה כפי שרובינו מכירים אותה יש מעט מאוד רגיעה ושחרור, והרבה מאוד פעילות מחממת וממריצה. כפיפת לאחור ועמידות ידיים, שיווי משקל בעמידה וניתורים בין תנוחה לתנוחה מועילים מאוד לבריאות הכללית שלנו, והשילוב היוגי עם המודעות לפרטים ולמחשבות מעדן ומדייק

?את כל הפעילות על המזרון... אבל איפה האיזון 

מתרגלים של שיטת איינגר יוגה מכירים קצת את ההרפיה בתנוחות שכיבה לאחור כשהברכיים כפופות לצדדים (סופטה באדהה קונאסאנה) או לאחור (סופטה ויראסאנה) שנעשית לרוב לפני או בתחילת השיעור. מי-שמכירים שיטות אחרות זוכים לרגיעה הסופית רק בתום האימון, כששוכבים על הגב בתנוחת ״הגוויה״ שוואסאנה- 

אבל ממש כמו ששבועיים חופשה בפסח לא מספיקים למערכת החיסונית והנפשית שלנו כדי לאזן 50 שבועות בשנה של עבודה-ילדים-דרישות-ביורוקרטיה, עשר דקות של שכיבה על הגם לא ממש מאזנים 85 דקות של תנועה בשרירים מאומצים

 שיעור או שניים של ין בשבוע, או חצי שעה בבית לפני השינה עושים ניסים ונפלאות. זוהי לא רק מתנה לרקמות החיבור והעצמות, זוהי גם הרפייה למוח 

ין הוא לא רק אימון מאזן למתרגלי יוגה וספורט, הוא גם תרגול נפלא בפני עצמו ויש תקופות שעדיף לדבוק רק בו, כמו גם אנשים ששום יוגה אחרת אינה מתאימה להם. בזכות הין הם מתחברים לעולם הזה, הן מבחינת התרגול הפיסי החיצוני והן מבחינת ההתבוננות פמינה במחשבות- המדיטציה על יתרונותיה ועל תובנותיה 

?איך הכל התחיל

באמצע המאה שעברה למד אמן אמנויות לחימה בשם פאולי זינק ״קונג-פו של קופים״  ו״יוגה של הדאו״ מנזיר בשם צ׳ו צ׳אנג שהגיע מהונג-קונג לקליפורניה כדי להפיץ את תורתו במערב. פאולי המשיך את דרכו, מתאמן ומלמד בחניה המקורה של ביתו לקבוצות קטנות של תלמידים שיעורים שהחלו בשמונה בערב ונמשכו עד אחרי חצות, משלבים פילוסופית דאו עם אימוני טאי-צ׳י, צ׳י-גונג ויוגה

כשפול גרילי, מורה בכיר ליוגה ואנטומיה ממינסוטה פגש את פאולי והחל ללמוד ממנו נולד בן-כלאיים חדש, ששנים אחר כך קיבל את השם ין יוגה ממורה אחרת בשם שרה פאוארס

היא לקחה את הין צעד גדול קדימה והחלה ללמד קבוצות גדולות וקורסי מורים המתמקדים בשילוב של רפואה סינית וין יוגה

?מה בעצם עושים

בשיעור ין יוגה אנו יושבים או שוכבים בכל מיני אסאנות (תנוחות יוגיות) לאורך זמן של בין 3 ל 10 דקות בלי לזוז באופן רפוי ומשוחרר. השרירים נמצאים במצב מנוחה וכך התנוחות יוצרות מתיחה של השרירים וחיזוק של המפרקים, והשהייה הארוכה מעמיקה ומעצימה את החוויה למימדים נפשיים ורוחניים

במילים אחרות, כשלא זזים כל כך הרבה זמן במצב שאינו שינה ואינו מול טלוויזיה או מחשב, כל מה שנותר לנו הוא התחושות הפיסיות והמחשבות שבראש. הגוף לפעמים מסרב להרפות בתנוחה וזקוק לשכנוע רב כדי להשתחרר. המוח מוצא תירוצים וסיבות לחדול לפני הזמן, והעבודה שלנו היא ללמוד להקשיב בלי להגיב. לרבים זוהי התנסות ראשונה וזרה: לא להיות העבד של המחשבות אלא להציע בחינה ובחירה מודעת לאיזה מחשבות לבחור להקשיב, ואיזה מחשבות כדאי לשלח לחופשי הרחק מהראש שלנו.

מערכת העצבים והמוח ומה שביניהם

בתוך השרירים והעצמות שלנו, הורידים והאיברים הפנימיים, משולבת מערכת רגישה של רקמת חיבור רגישה מאוד הנקראת פאשה (Fascia). סיבי הפאשה הם שנותנים אלסטיות לאיברים והם המקשרים בין כל חלקי הגוף הכמו-נפרדים שלנו והופכים הכל ליחידה אחת מקושרת ומתואמת היטב. פעמים רבות בעיה בקרסול, למשל, גורמת לאי יציבות באגן או  לכאב כרוני בכתף בגלל שהפאשה מושכת ומותחת סיבים מאיזור אחד בגוף לכיוון איזור אחר. לכן יש לראות את כל הגוף כמכלול הוליסטי, בניגוד להתמקדות איזורית בבעיות פיסיות

סיבי הפאשה קשורים גם למערכת העצבים המרכזית, היא זו שמעבירה מסרים הלוך וחזור בלי הפסקה בין המוח לגוף. לכן מה שאנחנו עושים עם הגוף משפיע על המוח, ולהיפך. תיאוריה זו משתלבת גם עם מערכת המרידיאנים, ערוצי אנרגיה שקשורים לאיברים פנימיים לפי הרפואה הסינית (או ״נאדי׳ס״ לפי התורה ההודית). לכן תנוחות מסוימות באימון נועדו לעורר ולרפא שינוע של אנרגיה תקועה לאיברים פנימיים, וחלק מהשיעורים אף ממוקדים על מרידיאן אחד או שניים כדי לעודד זרימת אנרגיה מרפאת על הקיבה והטחול, הכבד, או הלב והריאות

כשנשארים בתנוחה הרבה זמן ורק מרפים את הגוף במטרה להכיל את כל מה שבא ועולה בנו, כולל את ההשפעות על מערכת העצבים והמחשבות, משהו מתחיל להפתח בכל הרובדים. השרירים משתחררים והפאשה איתם. העצמות והמפרקים מחזיקים את התנוחה ומתחזקים מאוד והשריר שמתארך בונה עוד רקמת סרקומר (סיבי שריר) חזקה למלא השטח החדש שנוצר בו. הפאשה משחררת רעלים מהדם והאיברים הפנימיים והמוח משחרר מחשבות תקועות, לא נחוצות 

הפן המדיטטיבי

לא פשוט לשבת בגו זקוף ועיניים עצומות לאורך זמן, ואפילו שגם הרפואה המודרנית כבר מצאה הוכחות שתרגול מדיטציה קבוע מאריך חיים ומשפר את הבריאות, עדיין רוב אוכלוסיית העולם המערבי לא מפנה עשר או עשרים דקות ביום לטפל בעצמם באופן כזה. פשוט כי זה באמת קשה, במיוחד בעולם של היום שמלא ריגושים, מידע וסיפוק צרכים מיידי

ישנם אימוני מדיטציה בהם מתרכזים בנשימה או סופרים אותה. יש כאלו שמנסים להתנתק מהמחשבות או להפסיק אותן כליל. אבל ההסכמה הכללית היא שחשוב לעשות מדיטציה בכל מקרה, בכל דרך שהיא

ין הוא אימון תומך למדיטציה. כדי לשבת זקוף צריך מפרקים פתוחים ושרירים חזקים וארוכים, והרבה סבלנות. ככל שמתאמנים יותר מתחילים לשים לב לפרטים, ובגלל שלא זזים בתנוחה אז כל פרט הוא משמעותי. מגלים שבדיוק כשלגוף נהיה קשה אז למוח נהיה משעמם ופתאום נורא דחוף ליישר את החולצה או לאסוף את השיער. עם המודעות המתפתחת אפשר להבחין בהקשרים האלו וללמוד להכיל אי נוחות וגם כאב מהסוג הבריא, הפותח. לא לברוח מהם אל האייפון ולא תמיד להשקיט כאב בעזרת אקמול. כאב ואי נוחות הם לא רק דברים רעים. הם חלק מהחיים ויהיה יעיל ומעניין ללמוד להתמודד איתם, עד רמה מסויימת כמובן

על יוגה ושלום

בכתובים העתיקים של היוגה מצויין במפורש שכל תנוחה, גם הקשה ביותר וגם הקלה ביותר צריכה להכיל אחוז מסויים של מאמץ ואחוז מסויים של רגיעה. יש לנשום רגוע ועמוק, ואפילו בישיבת מדיטציה אנו נותרים ערניים. אז באופן אידאלי אנחנו אמורים קצת לנוח גם בתנוחות המאתגרות ביותר. כשמוצאים את הקשר הפנימי להרגעה עצמית אפשר להשתמש בזה באמת בכל מצב, על מזרון היוגה ומחוצה לו. שהרי בעצם, מזרון היוגה הוא רק מגרש משחקים קטן לחיים האמיתיים, ואת כל היכולות שאנו מפתחים עליו יש ליישם בחיי היום יום. אם הכל נשאר מאחור כשעזבנו את השיעור, לא עשינו יוגה. עשינו ספורט

אז כשהילדים רבים, או כשמישהו עוקף בתור, או בכלל עושה משהו שמרגיז אותנו- ניתן לשים לב כמה זעם, שיפוטיות ואגרסיביות נוצרים בנו מבפנים ולהיות מודעים מי בעצם מפסיד במאבק הזה. מי שיש לי יותר כעס במערכת העצבים בסוף היום, החודש, השנה, החיים. כעס שמקצר את הנשימה ומזמין רעלים לתוך המערכות הרגישות ביותר שלנו. בסופו של דבר כל השליליות הזו שנאגרת בנו פנימה תמצא דרך לתקוף אותנו מבפנים בצורה של מחלה, ייאוש או דכאון.  אז אולי עדיף לשנות את הדיאלוג הפנימי וללמד את עצמינו, מבפנים, להיות אדיבים יותר. סבלניים, מקבלים, אוהבים לא רק את מה ומי שקל לאהוב, אלא גם את מי שדוחף בתור. למצוא חמלה

שהילדים שלנו ילמדו לתת- את המקום שלהם בתור, את הצעצוע שלהם לילדים נזקקים, את הקינוח לאיש שישן ברחוב. רק מדוגמא אישית הם ילמדו, ומי שיש לו ילדים יודע: הם כמו גם קוראים את המחשבות שלנו ופועלים בהתאם

לכן יוגה היא חלק מהדרך לשלום. לוא דווקא בהפגנות בכיכר ולא דרך זעם וקללות אלא קודם כל בין אדם לחברו, בין אדם לבניו ולאיש שנראה נורא ממהר בתור בבית המרקחת

מחשבות יוצרות מילים- שמביאות לפעולה- שקובעת מי אנחנו בעולם. מי שאנחנו ומה שאנו משדרים משפיע על הסובבים אותנו. בואו נהיה השראה לסביבה ונביא עוד חמלה לעולם. כי מלחמות כבר יש די והותר

 

נגה וייס-הריינטו חיה עם בעלה ושלושת ילדיה באי באלי שבאינדונזיה. היא מלמדת יוגה בשיעורים פרטיים וקבוצות, בקורסי מורים, כנסים ופסטיבלים

בסתיו הקרוב היא מגיעה לארץ להעביר סדנאות של ין-יוגה בשילוב עם מסז׳ רקמות עמוק ברחבי הארץ

להקשיב ללחישות לפני שיהפכו לצעקות

 

בימים טובים, של הקשבה אמיתית, אין בכלל ריבים. יש יכולת הכלה של הרגעים הקשים, יש התמודדות משותפת, ולרוב הקשיים, הלחישות שהקשבנו להן, הופכים להזדמנות פז לקרבה והקשבה במקום למריבה והדחקה. וכמו כל דבר, עם אימון והתמדה, הימים האלו הופכים לרוב מוחץ עד שכמעט כל הזמן יש ימים טובים כאלה.

לכן אני מתחילה כל אימון וכל שיעור יוגה במדיטציה, כדי לפתח את היכולת להקשיב. רק חמש דקות, וכבר יש תהליך של התבוננות פנימה.

Read More

ין יוגה להרגיע את הנפש

כל הדברים שהאמנתי בהם והטפתי להם לילדי ולתלמידי כמו סבלנות, קבלת הקיים ואהבה ללא תנאי מצאו ביטוי בחיי היום יום שלי תודות לין יוגה. המפרקים שנחלשו אחרי שלושה הריונות בתוך חמש שנים, התחזקו ע"י ההמתנה בתנוחה אחת לאורך חמש דקות. הנשימה והנשמה חזרו להתרחב ולהאמין בטוב

מצאתי מחדש את האלוהים שלי

Read More

על הורות אחרת בבאלי, אינדונזיה

 

כשעברנו מאוסטרליה לבאלי בחרנו, בעצם, להיות פחות מושפעים הן מתרבות המערב והן מהשפעת המשפחות שלנו. לג׳קרטה אנחנו טסים רק פעם-פעמיים בשנה, ולישראל פעם בשנתיים. באלי אפשרה לנו ליצור ״בועה״ שאליה בחרנו להכניס לינה משפחתית והנקה לפי דרישה, וממנה בחרנו להוציא טלויזיה ופוליטיקה עד כמה שאפשר

Read More